"יצירת נקודת שבר" היא כלי אימוני והרגל נרכש.

שם רע יצא למשבר ואולי משום כך אנשים נוטים להתרחק ממנו. יש גם כאבי בטן רבים וחדים טבעיים להעז לדבר על דברים "עדינים" או "מורכבים".

הודאה במשבר אם עושים את זה "נכון" יכולה להיות נקודת משען וזינוק משמעותיים. בכל זאת מחסומי אגו וזיהוי משבר עם כישלון בדרך כלל מייצרים צורך להימנע מכך בפרהסיה.

בכל זאת יש מגוון של התמודדויות עם משבר:

1. המכריז – זה שמודע, מודה ומקווה שעצם הודאתו תקדם משהו. יכל להיות שהוא גם יגייס אמפטיה אבל לא מעבר לזה. הסיפור מקובע וככה גם הוא. אין לו ציפיות שמשהו יקרה כתוצאה מזה שהוא משתף.יתכן שהוא רוצה להפיק איזה רווח מעצם החשיפה (ויתורים, אמפטיה).
2. המתכחש – לפעמים כגודל הבעיה גודל ההכחשה שלה. לעתים בעיה נוצרת בהדרגה. מתרגלים לקיומה והיא מצטרפת לתמונת העולם. יש משהו סתגלתני טוב במתכחש. יחד עם זה עמידותו נשחקת, כל שכן המערכת החיסונית שלו בפני קשיים אחרים.
3. הלומד את המצב/ המסביר – אוסף נתונים, מנסה להתנחם בהגדרות מילוליות. הוא עסוק בלזהות למה ומה גרם לשבר. גישתו חקרנית, לא בהכרח מובילה לאן שהוא, אם כי מנסה להסיק מסקנות בדיעבד – מה היה נכון לעשות או מה יהיה נכון לעשות להבא.
4. השקט, המיוסר, הנושא בעול – מודע אבל לא מספר לאף אחד. נמצא בשקיעה בשפת הגוף, אבל לא מאמין שיכול לגייס כוחות מאחרים. בדרך כלל הוא זה העסוק בעבר, בחרטה ואכילה עצמית. נראה שהוא מתבייש במשבר ובעצם כך שנקלע איליו.
5. הלוחם – זה שלא מקבל את הדין, אין לו בעיה לחשוף ולספר ובעיקר למי שיש לו קשר ישר לעניין או אליו. הסיפור משנה את צורתו עם הזמן והתפתחות הטיפול בו. עסוק בהווה-עתיד, אקטיבי דואג לשותפים שלו למשבר, מנהל את עצמו ברמת הרגש ועסוק בייצר אפשרויות נתיבי מילוט או אופציות ריפוי ושיקום. הוא מגיב על משבר קיים (ראקטיבי), עדיין יש אפשרות לאימפולסביות הנובעת מאילוצים.
6. היוזם –אפילו אין עדיין משבר, אבל הוא דואג לייצר דינמיקה משברית. הוא מזהה אפשרויות נפילה וכבר מתייחס אליהן כאילו היא כבר קוראת. הוא פרו אקטיבי, כבר בנקודות הפתיחה הוא עושה בקרות איכות של ההסכמים, התכניות, היכולות, החולשות והוא מתכונן ללא הרף ליום חורף.

למה חשוב להיות לוחם או יוזם?

מכולם, היוזם הוא החריג. אבל הוא קיים ומוכר בארגונים ובחיים שלנו. עתים הוא מצטייר כ"טרבל מייקר” (עושה צרות). בסביבתו הוא נתפס לא אחת כאדם לא נוח. הוא שייך אנשים שיעמדו על כל סעיף בחוזה כאילו הם כבר בסיטואציה שהחוזה מכסה. יש שיקראו לזה "מנטאליות של ניצול שואה" ויש בזה מן האמת שלפחות חלק מההתנהגות זאת מאומצת בעקבות טראומה קשה.

סווג התנהגותי זה בדרך כלל מיצר פגיעה מסוימת באיכות חיים, כאן ועכשיו. האדם המשתמש בו מייצר משברים ושובר כלים וחוקים ומנסה תמיד להביא לידי ביטוי את חששותיו ופחדיו בדרכים שונות. הוא כל הזמן במתח וכל הזמן על המשמרת. הוא אינו חס על היחסים וחשובה לו האמת. לרוב הוא אסרטיבי אם כי יש מי שהוא אגרסיבי או יש מי שיפרש אותו כאגרסיבי.

עם כל אלה, נראה לי שסוג ההתמודדות השישי הוא מרתק ביותר ומציע אפשרות אם רק נדע להשתמש בה היטב.

הייתי מציע לבדיקה מחקרית את שלוות נפשם הפנימית, שלמותם של אנשים אלה עם עצמם, ביטחון עצמי גבוה וגם העדר יחסי של נטיה להאשים את זולתם במה שקורה להם.

יצירת נקודת שבר היא בעצם הכרזה על כך שיש משהו שקורה ואני בוחר להציף אותו כדבר שהוא דורש התייחסות ואיני מוכן לעבור עליו לסדר היום באופן מיידי או קצר טווח. בעצם ההכרזה הזאת יש התמודדות עם תחזית שלילית להמשך תהליך, יחסים, פרוייקט, עשייה, עסק, שאני עסוק בהם עם אנשים אחרים.

IDo

.